סדרת התניא- הבינוני

השבוע נלמד מפרק ט' ועד פרק י"ב. לאחר שלמדנו כי ליהודי ישנן שתי נפשות, למדנו לעומק על המהות של כל אחת מהן, ועל הכוחות והלבושים שלהן. מה מטרת כל אחת מהנפשות וכיצד זה בא לידי ביטוי ביום יום, כעת הכל מוכן להגדרה הפנימית של המושגים צדיק, רשע ובינוני.

צדיק, רשע ובינוני
כשאנו שומעים סתם כך את המושגים 'צדיק רשע ובינוני', אנו מבינים כי 'צדיק' הוא מי שעושה הרבה מאוד דברים טובים ומעט מאוד ההיפך מכך; רשע הוא אחד שעושה מעט מעשים טובים והרבה ההיפך; ובינוני הוא מין אחד כזה באמצע – 'חצי חצי'. זו המשמעות המוכרת והעממית למושגים אלו. למעשה, גם התלמוד מתייחס בצורה דומה למילים 'צדיק, רשע ובינוני' כאשר הוא מתאר את האופן בו שופט אותנו אלוקים בראש השנה – כלומר, כל אדם לפי מעשיו.

אולם כאשר נכנסים לעומק העניינים, מבינים כי משמעות זו אליה התרגלנו, היא רק הפירוש הפשוט, השטחי, וכי הדברים עמוקים ומקיפים הרבה יותר מכך.

באופן כללי, לכל עניין בתורה יש פירושים ברמות שונות, ואנו תמיד שואפים להגיע לפירוש העמוק ביותר, להיבט הפנימי ביותר. מבחינה זו, התורה דומה מאוד לאדם עצמו: כמו שבאדם יש גוף ונשמה, פנימיות וחיצוניות, כך גם בפירושי התורה. וכמו שבאדם אין אנו מסתפקים בהכרת הגוף אלא רוצים לרדת לעומק הנשמה, כך גם בפירושי התורה.

פנימיות וחיצוניות
בהתאם לכך, ניתן גם להבין את הפער שבין התפיסה הרווחת לבין ההגדרה המדויקת של 'צדיק'. לפי הפירוש (הרובד) הפשוט של התורה – אדם נמדד לפי מעשיו בלבד, ולכן מספיק שיעשה יותר מצוות מעבירות כדי לזכות בתואר 'צדיק'. אולם הגדרה זו היא 'שם המושאל' מן הצדיק האמיתי, זה שהוא 'צדיק בעצם'. לפי הפירוש הפנימי של התורה – אדם נמדד לפי המהות האמיתית שלו, ולכן כאן יש כבר מדד אחר לגמרי כדי לקבוע מיהו צדיק ומיהו בינוני. על מנת להבין את המדד החדש, וגם בכדי להתחיל להתקדם באופן מעשי לכיוון ההנהגה הרצוי, למדנו אודות הייחודיות של יהודי.

מבנה הנפש
לכל יהודי ישנן שתי נפשות. לא אחת, אלא שתיים.

הנפש הראשונה היא הנפש שמחיה אותנו, ואותה אנחנו מרגישים רוב הזמן. הכינוי שלה הוא "הנפש הבהמית". לא שאנו בהמות חלילה, אלא שבמהות הפנימית שלה היא מסתכלת על העולם כמו בהמה. כמו שבהמה דואגת בעיקר לעצמה, ועסוקה רוב הזמן בעניינים פיזיים, גשמיים וארציים (אכילה, שינה וכדומה), כך גם הנפש הבהמית סובבת בעיקר סביב עצמה. היא רואה את עצמה כמרכז העולם, וממילא הכל בשבילה והכל מגיע לה. לפעמים זה נעשה בגסות והיא אומרת זאת בפירוש במילים או בהתנהגות, ולפעמים בעדינות יותר, באופן פחות מורגש, אולם זה תמיד נמצא שם בפנים. במילים מודרניות, אפשר לכנות את הנפש הזאת כנפש ה"אגו".

האדם דואג בעיקר לעצמו, ופועל מתוך אינטרסים.
זה אולי נשמע קצת חריף לבוא ולומר פסיקה שכזו, אך כל אחד מוזמן להתבונן בעצמו במבט כנה, ולבדוק 'האם אני עושה בשביל אחרים לפני שאני עושה בשבילי'?, 'האם אני נותן בשביל אחרים גם כשלא יוצא לי מזה כלום'?, 'האם אני מוכן לוותר בשביל אחרים גם אם אני לא יקבל מזה כבוד או כסף, אולי אפילו סיפוק'?

(שווה לעשות בדיקה עצמית. נסו להעביר יום שלם בלי לומר את המילה אני, או בלי לדבר על עצמכם בכלל..)

אז איך יוצאים מזה?
ניתן להניח במידה רבה של וודאות, כי אכן כל אדם סביר מעוניין לצאת ממעגל 'בהמי' זה, כיוון שזה שורש הבעיות שלנו בחיים. זה מה שחוסם ומעכב את ההתפתחות שלנו בכל תחום, כיוון שהאינטרס העצמי הזה לא מאפשר לנו להשתחרר ולהתקדם. יתירה מכך: כל המידות הרעות מגיעות משם. אני כועס – כי פגעו באגו שלי; אני מקנא – כי זה מאיים על האגו שלי; אני אפילו אוהב כתוצאה מהאגו שלי! במצב עניינים שכזה, אפילו האהבה עלולה לחזור אליי כבומרנג ולהתנקם בי, כי למעשה הייתה זו אהבה עצמית (=אהבתי את עצמי) ולא אהבה אמיתית לזולת, ובבוא היום זה יתגלה.

אכן, אם לא הייתה לנו את הנפש השנית – האלוקית, לא היה לנו פיתרון. היינו מבלים את כל חיינו סביב האגו שלנו, אך כיוון שיש בנו נפש נוספת, התמונה משתנה...

הנפש השניה
בכל יהודי יש גם נפש אלוקית. נפש זו היא 'חלק אלוקה ממעל ממש'. כלומר, חלק ממשי ואמיתי מאלוקים ש'הושתל' בתוך כל אחד מאיתנו, נפש זו אינה אינטרסנטית וכל רצונה הוא לדבוק בבורא.

התנהגותן של שתי נפשות אלו באדם היא כמו נר: מחד, שלהבת האש שבו שואפת לעלות למעלה ומוכנה לוותר על מציאותה וקיומה תמורת חיבור לשורש שלה, לאש העליונה. מאידך, השעווה שבנר נמשכת כלפי מטה. כך גם שתי הנפשות שבתוכנו: הנפש האלוקית שואפת להתחבר לבורא, בעוד הנפש הבהמית מושכת אותנו למטה, ומחפשת לדאוג לעצמה וליהנות מתענוגות העולם על חשבון כל דבר אחר.

המהות הפנימית
בין שתי הנפשות, בתוכנו פנימה, מתחולל באופן תדיר מאבק איתנים. מאזן הכוחות בין הנפשות שונה מאדם לאדם, ולפיו נגדיר מחדש את המושגים צדיק, רשע ובינוני (ונגלה שמדרגת הבינוני היא מדרגה מאוד מאוד גבוהה שהלוואי ונתקרב אליה אפילו מעט).

אצל צדיק, המלחמה בין שתי הנפשות הסתיימה בניצחון מוחץ. הנפש האלוקית התגברה על הנפש הבהמית, היא נלקחה בשבי וקבלה אזרחות חדשה לחלוטין. לא רק שאינה מתנגדת יותר, אלא היא אף עברה לצד השני. מצב זה מתבטא בכך שאצל צדיק לא רק שהוא בכלל(!) לא עובר עבירות, ולא רק שהוא עסוק כל היום במעשים טובים, אלא שגם בפנימיותו אין בו שום רצון או משיכה לצאת מתחום הקדושה והמצוות. הוא לא עושה דבר כזה, לא מדבר על דבר כזה, ואפילו לא עוברת בו מחשבה כזו.

בינוני
אצל הבינוני המצב מורכב יותר. הבינוני, כפי שהוא מתואר בתניא, גם כן לא עובר עבירות בכלל(!) ועסוק כל היום במצוות. אם כן, מה מבדיל אותו מצדיק?

התשובה היא, שאצל הבינוני המלחמה בנפש הבהמית טרם הסתיימה. היא עדיין בעיצומה, ואף הולכת ומחריפה עם הזמן. הוא עדיין נמשך לדברים ארציים, גשמיים. השאיפות שלו עדיין אינן טהורות לחלוטין. אולם בכל 'סיבוב' של מאבק, מנצח בסופו של דבר הצד האלוקי שבו באופן מוחלט. כך שבפועל, מבחינה מעשית, הבינוני הוא אדם שאינו עובר שום עבירה. מציאות של עבירה, ואפילו בדברים 'קטנים' – מופרכת אצלו לגמרי. כשם שאצל בן אדם נורמלי מופרך לרצוח, וברור לו שזה דבר שלא יעשה גם תמורת כל הון שבעולם, כך אצל הבינוני מופרך לעבור אפילו עבירה הכי קטנה. במילים אחרות – כשם שאני יכול להיות בטוח שאדם נורמלי לא יאכל רעל מרצונו (כיוון שאדם נורמלי לא רוצה למות), כך אצל הבינוני ברור שהוא לא יעבור עבירות, כיוון שהוא רואה את זה כרעל ומוות רוחני.

הרבה אנשים הגיעו לדרגה זו לגבי חלק מהמצוות. שהרי אצל הרבה אנשים לא שייך אכילת מאכל לא כשר, לא שייך חילול שבת, לא שייך גזל. אבל איזה "עבירהל'ה" קטנה כמו קצת לשון הרע, או קצת רכילות, כאן כבר ייתכן שיצר הרע יצליח להיכנס. כיוון שאצל האדם שטרם הגיע לדרגת הבינוני לגבי כל המצוות, לא כל העבירות הן בבחינת רעל כלפיו. לא לגבי כל המצוות הוא החליט החלטה תקיפה כי אינו מתפשר ומתמסר להם בכל כוחו.

אגב, לכתחילה יצר הרע מנסה לתקוף באותם מקומות בהם עוד לא החלטנו החלטה תקיפה לגביהם, באותם מקומות בהם אנחנו לא סגורים על עצמנו, כי לא נתפשר עליהם. לכן, באותם תחומים עדיין לא הגענו למדרגת הבינוני.

מודעות עצמית
הבינוני הגיע לרמה של מודעות ושליטה עצמית כל כך גבוהה, שעל אף שקיימת בתוכו מלחמה פנימית, הוא תמיד מתגבר על היצרים שלו. הוא שולט גם לחלוטין במעשיו, בדיבוריו ובמחשבותיו. בנוגע לכל תרי"ג מצוות, ולכל פרטי ההלכות.

אז למה הוא לא נקרא צדיק? כיוון שבמהות הפנימית שלו מתחולל מאבק. אמנם את הקרבות הוא מנצח, אך המערכה עדיין לא הסתיימה. הוא שולט בכל ההיבטים החיצוניים שלו, אך ברגשותיו הפנימיים הוא עדיין לא 'בעל הבית'. הוא אינו יכול לעקור את המשיכה הטבעית שלו לענייני העולם הארציים.

אז מי זה הרשע?
כעת נראה, כי גם הרשע אינו (רק) אותו רשע שאנו מכירים מלשון העם. ה'רשע' על פי המהות הפנימית יכול להיות גם במדרגה גבוהה מאוד. ייתכן, שמדובר באדם שעובר רק עבירה אחת בשנה, אולם עצם העובדה ששליטתו העצמית אינה מוחלטת, וייתכן מצב שהוא יפסיד באחד מהקרבות הרבים המתחוללים בקרבו, מורה שלפי המהות הפנימית הגדרתו היא 'רשע'. במילים פשוטות: לרע שבתוכו יש פוטנציאל תמידי לגבור עליו ולהביא אותו למעשה של חטא.

אם נחזור לדימוי הקודם של הרעל, הרי שאצל הרשע לא מופרך "לאכול רעל". הוא עוד לא קיבל על עצמו את עולו של המלך במאה אחוז. ולכן הוא נחשב לרשע. מובן אם כן, שאין זה אותו רשע 'פשוט', אדם כזה שעובר עבירות רוב הזמן, אלא רשע לפי הפירוש הפנימי המתאר את יחסי הכוחות בין שתי הנפשות שבו.

אז מה איתנו ?
כעת מן הסתם, כל אחד מאיתנו מאחל לעצמו שיהיה 'בינוני', או לפחות שנתחיל לצעוד בכיוון הנכון, שגם זו כבר מדרגה נעלית...

כלומר, ההבנה בדרגות כאלו גבוהות בעבודת השם, נותנת לנו לראות את המקום בו אנחנו באמת נמצאים מצד אחד, ומונעת מאיתנו ליפול בדמיונות שווא, ולחשוב כי כבר הגענו למדרגות גבוהות של צדיקים. זוהי אחת הנקודות היסודיות בעבודת השם, לדעת את מקומנו האמיתי. לדעת להיכן אנו שואפים, ומהם היעדים הרלוונטיים אלינו באופן אישי.

כאשר ישנו בלבול בנוגע לכך, אדם יכול להיות גאוותן גדול ולהיות בטוח כי הוא עניו, כמו הסיפור הידוע על אותו בית כנסת בו הכריז הגבאי כי כעת מזמינים את האדם העניו ביותר בבית הכנסת להתכבד בקריאת פסוקי ההקפות, ושורה שלימה של "ענווים" התרוממה כדי לקבל את הכבוד.

כאשר האדם לא יודע את מקומו האמיתי ושואף למקומות גבוהים מדי הוא עלול ליפול מכך, כפי שאדמו"ר הזקן יסביר בפרק כ"ז, כי העצבות מהמצב הרוחני נוסעת מגסות הרוח. האדם חושב שהוא במדרגה גבוהה וכתוצאה מכך נופל לעצבות מזה שעדיין יש לו מחשבות זרות.

עכשיו שאנחנו יודעים את "האמת" אפשר להתחיל לעבוד...

הרב נדב כהן הוא מחבר הספר מודעות יהודית